יום רביעי, 2 בדצמבר 2015

ביקורת מסעדה: אורייתא, צומת כרכור

המסעדה הזו צדה את העין שלי כבר הרבה זמן אבל אף פעם לא היה לי זמן להיכנס לשם.
השבוע הצלחתי במשימה.
הכניס הלמסעדה בעייתית משהו- מי שלא מכיר את האיזור יכול להסתובב כמה פעמים עד שיבין איך להגיע לשם.
חנייה - אין בעיה.
פני שנכנסתי פנימה, ראיתי דרך החלון שהמסעדה ריקה. 
רק כשהתקרבתי ראיתי שהאנשים שיושבים במסעדה רחוקים - אני לא יודע למה מהחלון. מבחוץ  זה נראה כאילו המסעדה ריקה.

הזמנתי עיסקית ב65 שקלים שכללה:
סלט ירקות ערבי בתוספת חסה ופטרוזיליה שהורגש שהיה טרי מאוד.
סלטי הבית. (ממה שטעמתי - הכל היה טעים וטרי).
שניצל - שהיה לכאורה גדול מאוד, בפועל הסתבר שדפקו אותו כל כך חזק שהעובי של השניצל היה בקושי מילימטר, אבל הוא היה מצופה בירורי לחם מכל הכיוונים שיצרו מצג שמדובר בשניצל גדול.
בנוסף, השניצל היה סיבי מאוד. אלי בגלל שדפקו אותו כל כך דק או בגלל סיבות אחרות.
תוספות: ארז שהיה שמנוני מדי לטעמי וציפס שרק טעמתי ממנו.
שתיה: כוס לימונדה.

בשורה התחתונה- מדובר בעוד מסעדה מסוג המסעדות מהסוג שדווקא באיזור הזה יש לא מעט מהן: 88 מחנה 80 שמציעות "לסתום" את הסועד בלאפות וסלטים ואחר כך להגיש את המנה העיקרית.

לצרכן הישראלי מדובר בהצעה משתלמת יחסית והמסעדה הזו אם בגלל שהיא חדשה או בגלל שהיא מעתיקה את הפטנט הזה היא אופציה סבירה לארוחת צהרים או ערב.

יום ראשון, 29 בנובמבר 2015

ביקורת מסעדה: הירו ראמן בר - ישראל אהרוני, שרונה מרקט

המסעדה של אהרוני בשרונה מרקט היא מקום מצויין לבקר בו.
יש לו כמה חסרונות מסויימים שמיד נעמוד עליהם אבל באופן כללי מאוד מומלצת.

לקחנו מנות מהדוכן בדרוזי שיש במתחם אבל עליו אכתוב בהמשך.
מה שכן ורלוונטי לעניין: בכל מקום אחר- הקופסאות שהדרוזי מוכרים בכל מקום עולות בסביבות 20 שקלים.
פה הכל עולה 30 שקלים לקופסה.
מכאן הגענו למסקנה שהארנונה והשכירות של שוק שרונה באמת הגזימו עם העלויות- מה שגרר את המחירים של המוצרים והאוכל במתחם.

ומכאן לאהרוני.
הקונספט הכללי של מסעדת מרקים - לצערי לא קיים בארץ למרות שבמקומות אחרים -ובמיוחד באסיה- מדובר בפתרון מצויין לכולם:
מרק מזין חם וטעים, מחיר שווה לכל נפש, כיון שהכל מוכן מראש הוריאציות כמעט בלתי מוגבלות.
וזה לבד שווה את החוויה.

וזה המודל של אהרוני - באופן כללי:
3 סוגי מרקים: עוף, בשר, טבעוני/צמחוני.
יש עוד מנות אבל אתה לא בא למסעדת מרקים כדי לאכול כנפיים...
אתה מקבל מגש ובו המנה בקערת נייר, שני מקלות וכף סינית. הכל על מגש אלומיניום


אני כמובן הלכתי על המרק הבשרי.
המרק מגיע בכלי חד פעמי מנייר (אני לא משוכנע שזה כל כך שומר על היערות בדרום אמריקה אבל ניחא), עם בשר בקר מטוגן, איטריות ראמן, שני חצאי ביצה, פיטריות ונבטים וכמובן נודלס.
הגיש שנפלתי מהכיסא? אין סיכוי. ולו בשל העובדה שלהשיג כיסא במתחם - זו משימה כמעט בלתי אפשרית...
ואם כבר אז אלו החסרונות של המסעדה:
1. מרק ב70 שקלים זה איך להגיד..... המממם.... קצת מופקע.
2. בשבת בשעות הצהרים מדובר בסיכוי קלוש למצוא מקום לשבת בכלל ובאופן כללי 5 אנשים- אימפוסיבל....
3. למסעדה של אהרוני שמגישה את המרקי בכלים חד פעמיים- אין כלים לטייק אווי...
נשמע לכם הגיוני?
כל האוכל מוגש בכלים חד פעמיים אבל אם אתה רוצה לקחת- תשכחו מזה...
4. מקומות ישיבה - רק אם אתםם לבד.
במחשבה שנייה אולי אהרוני התכוון לכך שהמסעדה שלו תהיה סוג של פיקאפ בר...
אתה בא לבד... אוכל מרק ואולי מוצא בת זוג להמשך היום שלך...
5. כיון שיש הרבה מאוד אנשים - הרעש בלתי נסבל.

סיכום:
מנה טובה מאוד מבחינת ההרכב והטעם.
מחיר קצת גבוה מדי אבל סביר יחסית להיצע במתחם.
מקומות ישיבה- רק אם אתם ברי מזל.
טייק אווי- תשכחו מזה.





יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

ביקורת מסעדה: דיקסי תל אביב

הביקורת הזו תהיה שונה מהרגילות.
למה? מכמה סיבות.
דיקסי היא מסעדה שיש לי מקום חם מאוד בלב עבורה. אמיתי גמרי.
אכלתי בה הרבה פעמים בעבר וכיון שבשנים האחרונות אני לא גר באיזור, נוצר מצב שהרבה מאוד זמן לא הזדמן לי ללכת לשם.
הזכרונות שלי נוגעים לחברת סטארטאפ שעבדתי בה באיזור ומי שנשאר לעבוד אחרי השעה 23:00  היה זכאי להזמין לעצמו ארוחת המבורגר מדיקסי.
כיון שאז הייתי צעיר הרבה יותר ורווק- אכלתי שם לא מעט פעמים והזמנתי משם לא מעט פעמים - ותמיד הייתי מרוצה.

השבוע החלטנו ללכת לשם.
הזמנתי מקומות כבר ביום ראשון לשבת - מה שבטוח בטוח.
אני צריך להגיד משהו- חיים כהן יסד פני כ20 שנה מסעדה מצויינת שבוודאות השפיעה על מקומות ומוסדות אכילה אחרים. בוודאות. ולכן ההערות שאני מעלה פה די מפתיעות אותי - אני משוכנע שהן יכלו להמנע ולחסוך לנו את עוגמת הנפש.
ומכאן הגעתי למסקנה שאני לא בטוח שחיים כהן ("המאמי הלאומי") מגיע לשם באופן קבוע - ואם הוא כן מגיע - אני מאוד אופתע.

לגופו של עניין - נתקלתי (לראשונה) בשתי בעיות מהותיות במסעדה.
1. מנה אחת היתה ממש לא טעימה לחברה שלנו שהזמינה אותה (כריך אנטריקוט). מדובר בחברה שגרה בעברה 8 שנים בצרפת, ופיתחה טעם איכותי כתוצאה מאכילה בהרבה מסעדות איכותיות שצרפת התברכה בהם.

2. העניין השני הוא המתנה מעצבנת של 40!!!! דקות למנות העיקרית. וזה לאחר שהערנו למלצרים מספר פעמים...!!

את עניין הטעם אני יכול לפתור באיזשהיא צורה - ולא נכנס לזה.
עניין ההמתנה מאוד מפריע לי  (ואני חייב לציין כבר עכשיו שקיבלנו פיצוי הוגן לעניין ובכל זאת).
המסעדה עובדת כמו מכונה משומנת הרבה זמן, בכל זאת, מסעדה פעילה בצורה מופתית 24 שעות ביממה כל כך הרבה שנים- זה משהו שממש לא אמור לקרות בו.
 אז נכון - קיבלנו 2 מנות אחרונות חינם כפיצוי.
אבל ההרגשה הרעה שקיבלנו כשיצאנו משם - נשארה לנו הרבה זמן אחרי שיצאנו משם.

אני יודע חלקכם יגיד - מה הוא מזיין את השכל? קיבל פיצוי לא?
אז זהו שדיקסי מציגה וממתגת את עצמה כדיינר אמריקאי.
ואנחנו הגענו רעבים וההזמנות שלנו ממש לא היו מנות "מורכבות"- ברובם המבורגרים.
גם לא היינו הרבה - בסך הכל 4 אנשים...

אני מודה: מאוד יכול להיות שהעובדה שהגענו רעבים ומורעבים גרמה לעצבנות הקיבה שלנו...
ועדיין- בשביל 2 המבורגרים, כריך ומנת פרגיות- לא צריך יום בישולים ארוך מדי...

יום שלישי, 6 באוקטובר 2015

ביקורת סרט: אפס ביחסי ציבור

באופן כללי, חוץ מסרטי בורקס ו"גבעת חלפון אינה עונה" - אני לא אוהב סרטים ישראלים.
אם תפשפשו בארכיון של הבלוג הזה- תגלו כמה סרטים ישראלים - בעיקר קטנים מאוד - שכן ראיתי וכתבתי עליהם ביקורות שונות.
בשנים האחרונות- כשראיתי שרובם של הסרטים הישראלים עוסקים בסכסוך הישראלי ערבי ומציגים בעיקר את הצד הפלסטיני כצודק ואת הישראלים כקלגסים מרושעים- חדלתי מלתמוך בקולנוע הישראלי.
אני גם מתעצבן בכל פעם שמשרד החינוך מתקצב סרטים מכספי משלם הישראלי ומגלה לאחר מכן שעבדו עליו ויצרו סרט אנטישמי שמציג את הצד הישראלי כזבלים ברבריים ראו מקרים רבים מהסוג הזה והדוגמה הבולטת היא "עג'מי" ...



ולכן כשראיתי את הסרט הזה - וראיתי מי מככבת בו - דאנה איבגי - הייתי די חשדן. (פרמו: לא התבדתי)...

אפס ביחסי אנוש הוא סרט קולנוע ישראלי מסוג קומדיה שחורה משנת 2014 בכיכובן של דאנה איבגי, נלי תגר ושני קליין.
את הסרט כתבה וביימה טליה לביא.
הסרט מבוסס על "חיילת בודדה", סרט קצר של לביא מ-2006, גם הוא בכיכובה של איבגי.
אני מבין שההייפ סביב הסרט הוא השתתפותה של איבגי אבל כמו ששמתי לב לאבא שלה- הוא לא משחק- הוא ככה.
גם היא כנראה.
הוא בטח אמר לה "תהיי טבעית" - ככה היא שיחקה וככה היא יצאה.
לא ממש התרגשתי מהמשחק שלה.
דווקא נלי תגר היתה הרבה יותר טובה.



בכל אופן הסרט מתאר את משרד השלילשות בבסיס שיזפון ומחולק לכמה חלקים
סיפור א': המחליפה
סיפור ב': הבתולה
סיפור ג': המפקדת

עלילת הסרט היתה אמורה להציג מנקודת מבט אנושית את חייהן של אלפי נשים בישראל שהיו בתפקידים שונים בשלישות או ביחידות אחרות של המפקדות האחרות של צה"ל.
בפועל הסיפורים מופרכים, חסרי בסיס מציאותי (או לפחות ככה אני מקווה - כי אחרת אנחנו בבעיה אמיתית...) ולטעמי גם לא כל כך מצחיקים...

כמובן שהסרט זכה בכל מיני פרסים של כל מיני גורמים שלא מכירים את ישראל אבל אני מעריך שהנסיון לייצר משהו בסגנון של גבעת חלפון של שנת 2014- לטעמי נכשלה.
החלקים הקומיים מאולצים, לא מצליחים ולא נראים זורמים לטעמי.
אז נכון, הסרט זכה בפסטיבל הסרטים טרייבקה בפרס הסרט הטוב ביותר, והבמאית קיבלה את פרס הבמאית המצטיינת ע"ש נורה אפרון.
 הסרט עלה לאקרנים בבתי הקולנוע בישראל ביוני 2014.
ב-21/09.2015 זכה בשישה פרסי אופיר: לתסריט ולבימוי (טליה לביא), לשחקנית הראשית (דאנה איבגי), לעריכה (אריק להב ליבוביץ), למוזיקה המקורית (רן בגנו), ולליהוק הטוב ביותר (אורית אזולאי). 
ב-13/10/2014 זכה בפרס תא המבקרים לסרט הישראלי הטוב של אותה שנה.

אבל אנחנו כבר יודעים מה שווים הפרסים של פרסי אופיר...
קדחת לתחת.

לסיכום:הסרט הוא בדיוק מה שחשבתי -  לא משהו.
עוד סרט ישראלי לא מדהים.


ביקורת מסעדה: עזבה, כפר ראמה

הרבה פעמים עברתי בכביש הזה ורציתי להכנס למסעדה הזו- ששמעתי עליה שהיא נחשבת למסעדה ערבית/פלסטינית אותנטית.
רציתי להבין מה זה אותנטי.
הרי יש עשרות אם לא מאות מסעדות מזרחיות/ערביות שמגישות את המאזטים בהתחלה ואחר כך מנות בשר למיניהן.
יש כמובן גם את רשת מסעדות אלבאבור, ודיאנה בנצרת...
בקיצור רציתי להבין מה זה מסעדה ערבית/פלסטינית אותנטית...

יש גם כמה מבקרים שהיו שם והיללו אותה (אני מנחש שזה בעיקר בגלל שהם שמאלנים כמו ניב גלבוע שחושב שאם הוא מגיע למסעדה ערבית- קודם כל הוא צריך לרייר חצי שעה ואז לכתוב מה ואיך היה - והכל כמובן מדהים בשבילו...).

ולכן נכנסתי ואלו הרשמים שלי:
המקום נקרא על שם מקום שנמצא בכל כפר ערבי, בקצהו. שם נמצאים כדי לשמור על השדות.
המסעדה עצמה היא סוג של מבנה ערבי: בית קטן, שהוסיפו לו טלאי על גבי טלאי עוד חדרים.
המקום לא הכי נקי אבל בעיקר בשל העובדה שמדובר במבנה ישן. בקיצור קצת "איבוק" לא יזיק למקום.

המלצרים שהבנתי שהם ילדיו של בעל המקום, פיתחו את הפרופסיה של התעלמות ממבטי הסועדים לסוג של אומנות/מקצוענות... כל הנסיונות שלנו לקבל שירות או דברים שכבר הזמנו ולא הגיעו או לא סופקו... יש בעניין הזה הרבה מאוד מקום לשיפור.

המנות העיקריות 
לראשונות הזמנו סלט ירקות (20 שקלים) שהיה טעים וטרי מאוד.
לאבנה עיזים (30 שקלים) - 3 כדורי גבינת לבנה דחוסה שרבצו בתוך שמן זית - הגבינה היתה דחוסה וטעימה.
כרובית עם טחינה (20 שקלים) מבחינתי- המנה הטעימה ביותר מהראשונות - כרובית אפוייה בתנות ועליה טחינה.
עם המנות הראשונות קיבלנו סלסלת פיתות רגילות.

לעיקריות הזמנו:
חשווה - בשר בקר עם אורז שבושל בבשר בקר טחון (75 שקלים). מנה טעימה מאוד- הבשר היה רך והתפרק על המזלג.
החסרון היחידי- מעט מדי בשר יחסית למנה- אבל עדיין מנה טעימה.
קבב סיניה ברוטב טחינה. (75 שקלים) 5 קבבים ששחו ברוטב טחינה.
כמו שאתם מבינים- לטחינה יש תפקיד חשוב מאוד בתפריט של המסעדה הזו
גם המנה הזו היתה מצויינת.
מחיר העיקריות הוא 75 שקלים כל אחת.


המנות באופן כללי היו טעימות, והוגשו בכלי אלומיניום שנראים ישנים אבל מפיחים משהו באותנטיות שהמסעדה מבטיחה.

לקינוח לקחנו עוגת סולת עם טחינה (30 שקלים), שהיתה מתוקה בצורה מדוייקת- לא יותר מדי ולא פחות מדי - וכאמור היתה סיום טוב לארוחה משביעה וטובה.

סיכום:
בסך הכל מסעדה טובה, השירות חייב להשתפר בדחיפות, אבל האוכל יחסית מקורי, טעים ולא יקר מדי.
השירותים בחוץ - 
גישה לנכים- מאוד בעייתית. אמנם אין מדרגות, אבל השטח עצמו לא נגיש.
חניה מסביב למסעדה.

יום שני, 21 בספטמבר 2015

דיויד ברוזה והתיזמורת האנדולוסית אשקלון

רק לעיתים נדירות אני נתקל במשהו מדהים וזה התחיל אצל לונדון וקירשנבוים.
הגיע דייוד ברוזה לתוכנית וסיר על הדיסק שהוא הוציא עם התזמורת האנדולוסית הים תיכונית אשקלון.
הוא ניגן שם את הקטע של שיר אהבה בדואי.
זה נשמע נפלא.
החלטי לרכוש את הדיסק - רק שהוא עדיין לא יצא...
חיכיתי בסבלנות ואחרי שבועיים רצתי וקניתי אותו.

מדהים.
מדהים.
מדהים.

...הסרטון מתחיל מהדקה ה15

נכון זה לא מתאים לכל אחד- אבל מי שאוהב מוסיקה אנדולוסית ים תיכונית (לא את הזבל של אייל גולן, שרית חדד ופאר טסי למיניהם) יהנה מאוד- דיסק מיוחד מאוד.
שילוב של השירים המצויינים של דייויד ברוזה מלפני 20-30 שנה עם עיבודים שמתאימים לרוח האנדולוסית מדברית...
פשוט נפלא.
אין מה לדבר- שירים כמו "סיגליות", "שיר אהבה בדואי", "טיו אלברטו", "סביליה", "סתיו מסוכן", "זה הכל או כלום", "יהיה טוב", "מתחת לשמים", "vאישה שאיתי" עם הקדמות של האנדולוסית- מדהים.

המלצת השנה שלי.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

ביקורת טלויזיה: הפייטן ערוץ 20

הרעיון שעומד מאחרוי התוכנית הזו מעולה.
מעולה. לא פחות.
הבעיה היא בביצוע. והביצוע לא הומוגני ופה היה צריך להקפיד על זה.
וזה נכון בכמה רמות.

השופטים- יחיאל נהרי הוא השופט האולטימטיבי לתוכנית הזו.
אביהו מדינה- ביג לייק להפקה- שופט מעולה.
הבעיה הוא עם השניים האחרים קוcי אפללו ודוד דאור שאין לי מושג למה הביאו אותם.
את קובי אפללו אני מאוד אוהב כזמר אבל מה הוא מבין בפייטנות?
דוד דאור ממש לא ברור לי מה עושה בתוכנית.

הבעיה השנייה באותה התוכנית היא ההגדרות של "מי מפייט" ומי לא.
הסינון של חלק מהמתמודדים ממש לא בכיוון.
כייון שלא מדובר בהצגת כל מיני ליצנים והשפלתם ברוב עם- לא ברור לי למה לא שולחים את כל הזמרים וכל אלה ששרים בניגון אשכנזי לגמרי בתוכנית הזו.
שישלחו אותם לפסטיבל הכלייזמרים בצפת.
פייטנים הם בהגדרה חזנים של בתי כנסת ספרדיים, מרוקאים, ותימנים (אולי).
כל אלה ששרים שירים, כל אלה ששרים ניגונים של חצרות אדמורים אשכנזים- מה הם עושים פה בכלל?
ועל הדרך כל מיני אשכנזים שמספרים שהם ספגו את זה בקיבוץ או בבית אבא? וסבא?
מה זה השטויות האלה?




מעבר לשתי הבעיות המאוד גדולות הללו - מדובר בתוכנית שהיא שוס רציני.
נכן לשלב זה הופיעו בו 3-4 מתחרים שנתנו פייט רציני והשמיעו פיוטים יפים מאוד.
חבל שלא כולם ברמה הזו.
אני מקווה שהעונה הבאה תהיה הרבה יותר מדוייקת ונכונה מבחינת הקונספט.

בנוסף - כמו שזה נראה מפה- בקרוב התוכנית תסתיים.
ואני תוהה למה תוכניות זבל/טראש מהסוג של כוכב נולד, אקס פקטור ושאר תוכניות הזבל בערוצים האחרים ופה הכל תכליתי...
למה פה לא מעבירים את המתחרים בכל מיני ז'אנרים של יהדות ספרד: מרוקאי, תימני, ירושלמי וכדו'.

בסך הכל-תוכנית מצויינת, המתחרים והשופטים קצת פחות, ובכל זאת יש למה לצפות.



יום רביעי, 26 באוגוסט 2015

ביקורת מסעדה: בראון מתחם G תל אביב

יש מעט מאוד מסעדות שניתן ללמוד מהן הרבה מאוד על הרבה נושאים ותחומים.
השתשלשות הדברים היתה יצאנו מבדיקה רפואית בשעות אחרי הצהרים המאוחרות בצפון תל אביב, והיינו רעבים.
נזכרתי בבית קפה שבעבר ישבתי בו לארוחת בוקק עם מישהו והחלטתי להכנס למתחם G שליד מגדלי YOU.
העובדה שמדובר במתחם שנמתא חצי דקה מאיילון ואני יכול לגלוש ממנו מיד דרומה- גם הועילה לשיקולים להכנס לשם.

נכנסנו.
ברביבה סיליה לא היה מקום ממוזג ולכן עברנו לבראון.
בכניסה היתה תצוגה של לחמים וגם עוגות מסקרנות וחשבנו לקחת אחרי הארוחה משהו לקפה של הבוקר.
הושיבו אותנו באדיבות במרכז המסעדה, והשירות שהיה מצויין לכל אורך הארוחה היה מהיר וקשוב.

אני לא כל כך הייתי רעב ולכן הזמינה החוקית מנת פטריות על קרם שורשים (54 שקלים).
המנה שהוגשה היתה בסך הכל סבירה למעט המחיר.
אני לא חושב שכ3 כפות של פטריות (יער ושמפיניון) על מצע של ירקות שורש אמור לעלות כל כך הרבה.

פטריות על קרם שורשים
לעיקריות הזנתי מנת שניצל עם פירה.(64 שקלים)
זוגתי החוקית הזמינה סלט חם של קינואה. (60 שקלים).

ועכשיו לטעם.
השניצל הוכיח לי בפעם האלף שסכום החלקים לא תמיד גדול מהשלם.
לכאורה הכל היה שם- אבל היתה חסרה שם שארית רוח של המייל האחרון.
השניצל היה בסדר מבחינת הטעם.
התוספת - הפירה - היה גם הוא בסדר- אין על מה להתלונן.
הדבר היחיד שצרם זה המחיר- שניצל במחיר של 64 שקלים? הרי אין שום תחכום במנה הזו- ממש מנב בסיסית ותו לא.
אז אוקי- אתם נמצאים בלוקיישן יוקרתי וזה ולי גם בא לידי ביטוי או אמור לבוא לידי ביטוי במחיר - אבל המחיר לדעתי מוגזם חלוטין.
לגבי הסלט קינואה חם- גם פה השלם לא היה גדול מחלקיו.
המנה היתה גדולה, אבל זוגתי אמרה לי בסיום שזה לא היה זה ובקיצור לא היה טעים.

בנוסף הזמנתי בקבוק קולה זירו (12 שקלים) ו2 כוסות מיץ גזר סחוט (18 שקלים לכוס). 
וזו נקודה נוספת שמציגה את ה"מתווה" של המסעדה: כמה עולה קילו גזר? הרי גזר זה גזר וזה לא שקנו אותו מיצרן חיצוני- הרי סחטו אותו במסעדה.
אז לחייב פי 4.5 מהעלות של קילו גזר??
תאמינו לי שלא מדובר בקילו אלא אולי 200-300 גרם במקרה הטוב.
ולכן יש פה עניין אחר שצריך להתייחס אליו.
כל המקום משדר "אווירה צרפתית".
הרבה לקוחות שנראות כאילו הוציאו אותן מפריז והעבירו אותן AS IS למתחם.
בשלב מסויים אני חושב שהסנדלים שהיו על רגלי הנשים במסעדה היו שווים לפחות 20000-30000 אירו...

והבעלים של המתחם כנראה חושבים שאפשר בגלל זה "לתקוע" מחירים - ואותם דיירים של אותו מתחם - יכולים לשלם את המחירים הללו.
אני לא בטוח שהם יודעים שתוקעים אותם במחיר כי זה נראה לי באמת מופקע.
לסיכום יצאנו מארוחה בינונית לגמרי לגמרי ב226 שקלים (לא כולל שירות).

לסיכום:
מחיר: מוגזם.
טעם: ככה ככה. לא מדהים - בטח לא בהתחשב במחירי המנות.

די בטוח שלא אחזור לשם. יש גבול לכמה אני רוצה להרגיש פראייר...














יום ראשון, 26 ביולי 2015

ביקורת מסעדה: גחלים המדע 1, רחובות

טוב.
לפעמים או יותר נכון לעתים נדירות יוצא לי להיכנס למסעדה באותו חודש פעמיים...
והדגימה של אותה מסעדה יכולה לתת הרבה מחשבות ותובנות מעניינות:
בפעם הראשונה הגענו בשעות שהמסעדה הייתה כמעט ריקה.
בפעם השנייה הגענו בשעות העומס.
בגדול מדובר בסוג המסעדות שפענחו את הקוד הישראלי ומציעות ארוחות שמפוצצות את הסועד הישראלי - וככה אף אחד לא יכול להתלונן על כלום.
המחיר בדרך כלל הוא סביר עד בינוני (יותר מארוחה עסקית אבל פחות מארוחת ערב...)

בשני המקרים הזמנו את פלטת הסלטים ופה יש לי מה להעיר, היינו עם יורש העצר (בן תשחורת בן 14) ששום סלט מהסלטים שהוגשו לא היו לטעמו...
למרות זאת חייבו אותנו במנת סלטים עבורו...
אני שלא הייתי רעב במיוחד הזמנתי עסקית של שיפוד לבבות (59 שקלים) שהיה בסדר גמור.
אכלתי טובים ממנו וגם רעים ממנו...
יורש העצר הזמין עסקית של מדליוני פילה בקר (147 שקלים) שנראה לי מופקע לגמרי... 
העסקית הכי יקרה היא 117 שקלים. ולמדליוני פילה גובים עוד 30 שקלים תוספת??? 
הייתי אומר שבאידיש יש לזה ביטוי ממצה: "חוצפה" (בעגה יידישאית זה נשמע טוב יותר - תאמינו לי...) 
(עוד נחזור אל זה...)

האחרים הזמינו כל אחד עסקית של שני שיפודי פרגיות (74 שקלים) שהיו טעימים ולדעתי מהווים את המנה המנצחת של המקום.
בנוסף -כיון שהזמנו 4 עסקיות קיבלנו גם תוספות של מג‘דרה, פירה, צ‘יפס, תפוחי אדמה ברוזמרין שהיו כולם בסדר גמור.

השירות היה סביר ביחס לכמות הסועדים שהיו במסעדה- ראינו שהמלצרים מתרוצצים במאמץ לתת לכולם שירות איכותי - זה לא הצליח להם ב100% אבל היה בשאיפה להגיע לשם.

אני רוצה להתייחס שוב לעניין מחיר העסקית של מדליוני הפילה.
ארוחה עסקית של 150 שקלים, היא, לטעמי לפחות, מוגזמת בכל קנה מידה.
אנשים רוצים לאכול ארוחת צהרים שלא תגזול מהם הרבה זמן, שתשביע אותם ושתהיה במצב שבו הם לא משלמים למסעדה חצי מהמשכורת שלהם.
נכון, כולם יטענו - למה לקחת את המנה הכי יקרה בתפריט - והתשובה היא שלא ככה מתמחרים מנות כאלה לעסקיות.
כי אם מוסיפים למנה את השירות אז זה כבר מגיע לכמעט 170 -165 שקלים... וזה לארוחה עסקית של אדם אחד?
זה כבר מתומחר כמו ארוחת ערב רגילה במסעדות רבות...

אני במקום בעלי המסעדה הייתי שוקל לעשות משהו אחר עם המנה הזו.
אגב זה נכון גם למנת צלעות כבש....
(ותאמינו לי שמנת צלעות כבש לא עולה למסעדה 50 שקלים.... גם לא חצי...)

בקיצור יצאתי מהמסעדה ברגשות מעורבים...






יום חמישי, 4 ביוני 2015

ביקורת מסעדה: טאיפיי תל אביב

טוב. אני צריך להקדים ולספר שבעבר ניהלתי מסעדה סינית, שהלכה לעולמה לפני כ20 שנה - ככה שמצד אחד אני מכיר את הנושא על בוריו ומצד שני אני לא בעל אינטרסים כלשהם בעד או נגד מסעדה כזו או אחרת.

אני גם יודע מהיכרות אישית עם מישהו שהגיע מהונג קונג ועסק במסעדנות בהונג קונג ובטאיוואן שהבישול של טאייפיי שהיא בירת טאיוואן (הרפובליקה הסינית) והעיר הגדולה ביותר בטאיוואן הוא גם פאסט פוד מצד אחד ומצד שני ממש וירטואוזי -ויש שם שפים "כבדים" ביותר.

הבישול בטאיוואן וירטואוזי וכולל גם מגוון עצום של חומרי גלם (בעיקר בשל העובדה שמדובר באי וכמעט כל דגת ופירות הים משמשים שם למאכל), והטבחים שם יצירתיים בצורה יוצאת דופן.

על הרקע הזה (ואני מודה שלא הסתכלתי או בחנתי את התפריט לפני שהגענו לשם- יתכן שזה היה קצת מוריד את הביקורתיות שיש לי כלפי המסעדה...).
הגענו למסעדה 2 זוגות.

המסעדה עצמה דווקא כן הזכירה לי מסעדות אסיאתיות - פרוזדור בצבע אדום עז שמובילה לחצר פנימית שכוללת פנסים אדומים.
מבחינת הלחות- המסעדה באמת מזכירה את טאיפיי...

האוכל עצמו? 
של מסעדה סינית רגילה לכל דבר- שום וירטואוזיות או מאכלים מיוחדים... לצערי כמובן.

בקיצור, לפתיחה הזמנתי מרק חמוץ חריף-(26 שקלים) שהיה מצוין.
אני חייב להודות שהמרק הזה טעים לאנשים מסוימים- כאלה שהטעם שלהם פתוח לטעמים שונים ממה שאנחנו הישראלים רגילים להם.
בנוסף, בתקופה שניהלתי את המסעדה הסינית, הבנתי, שהאוכל הסיני בארץ מותאם בצורה משמעותית לטעם הישראלי.
האוכל הסיני שונה לחלוטין וגם אם מתייחסים לעובדה שבסין יש אזורים שונים של אוכל- הצפון שונה לחלוטין מהדרום והמזרח לא דומה למערב אבל זו חוכמה קטנה מאוד כיון שמדובר במדינה ענקית ועדיין האוכל הסיני בכל רחבי סין שונה ברובו ממה שמוגש בארץ.

שאר המעורבות בארוחה הזמינו מרק וון טון (26 שקלים) שהיה להן טעים (המרק כלל גם קצת ירקות וכמה וון טונים שהכילו בשר עוף).

הזמנו גם מנת אגרולס שכללה שתי חתיכות שהיו סבירות.
בעניין הזה אני רוצה להזהיר את הקוראים מה"רוטב האדום".
מדובר בצבע מאכל שנקרא פוסאנג.
הצבע הזה ידוע כמסרטן.
שומר נפשו ירחק.
בכל אופן - האגרולים עצמם היו טובים.

לעיקרית לקחתי נתחי אנטריקוט מוקפצים (88 שקלים) שכוללת נתחים קטנים של אנטריקוט מיושן עם פלפלים, פלפל שחור ושעועית שחורה, מוגש על פלטה חמה.
לעניין השעועית השחורה יש לי איזשהיא תובנה מסוימת שהיא אישית לי:
כשאני אוכל מהשעועית השחורה- בשלב מסוים - למרות שבהתחלה אני נהנה מהטעם שלה- כשאני מגיע לסף מסוים זה מפסיק להיות לי טעים.
אני לא יודע למה אבל גם הפעם זה קרה- בהתחלה זה היה טעים ואחרי כמה דקות זה כבר לא היה לי טעים.
אבל כפי שציינתי קודם - אני לא יודע אם זה רק אני או שזה גם קורה גם לאחרים.



בנוסף הזמנו עוף מוקפץ עם אגוזי פקאן סיני (60 שקלים.) היה קצת אנמי ובעל טעם ניטרלי.

לתוספות קיבלנו אורז לבן שהיה בסדר גמור.
(לאורז מטוגן נדרשנו להוסיף 5 שקלים - שזה נראה לי מופקע ממש כיון שמדובר כ4-5 כפות אורז...)

לקינוחים לקחנו אננס מטוגן -סביר, קוקוס מטוגן וסלט פירות.

לסיכום: חבל שהמנות לא היו יותר קרובות לטאיוואן, ויותר קרובות למסעדות סיניות הרבות שמשופעות פה ואין בהם שום יחוד משמעותי.

זה לא אומר שלא אכנס שוב לבדיקות נוספות אבל זה יקח זמן. 

יום רביעי, 20 במאי 2015

ביקורת מסעדה: joy ממילא ירושלים

לאחר ביקור בירושלים בכותל ברחנו לחפש מקום לאכול בו ארוחת צהרים.
החום בחוץ היה כבד מנשוא.

הגענו למסעדה וקיבלנו:
מנות ראשונות: 
מטבוחה- לא רע
חציל בטחינה - טעים

לעיקרית לקחתי סלמון וזוגתי אכלה סטייק אנטריקוט.
הסלמון היה מצוין. לא פחות.
הסטייק גם הוא היה מצוין.
צריך להגיד שמנת סלמון בכל מסעדה לא יכולה להיות נפילה אלא אם הטבחים במסעדה ממש גרועים.
ולכן המנה שכללה גם פירה סביר - הייתה יחסית מנה טובה.
המסעדה שמגדירה את עצמה כסוג של "מסעדה ארגנטינאית"- לא יכלה להרשות לעצמה ליפול במנה בשרית בטח ובטח כשמדובר באנטריקוט.

בגדול אני ממליץ על המקום- בעיקר בשל העובדה שנראה על פניו שהמסעדה נוקטת בהתנהלות מקצועית  והשירות היה קשוב ולא מטריד במיוחד.

יום ראשון, 26 באפריל 2015

ביקורת מסעדה: מקסים חיפה

ביום הזיכרון לחללי צה"ל נסעתי לחיפה.
אין בזה שום דבר חדש - אני עושה את זה יותר מ25 שנה.
השינוי היחידי היה שנסעתי ברכב הפרטי שלי.
כדי שלא אתקע שעות ביציאה - מה שקורה תמיד אני בא עם הרכבת. וככה תיקתק - ניכנס ויוצא מחיפה שגם בימים רגילים די מפוצצת ברכבים שסותמים את הכבישים שלה.
אבל היום לא.
כיון שיש לי "קצת פז"ם" על הסיפור הזה, הגעתי מוקדם והחניתי את הרכב מול מסעדת מקסים - המסעדה שכיכבה בפיגוע המפורסם.

כיון שהגעתי "ממש" מוקדם מאוד וראיתי אנשים במסעדה, נכנסתי פנימה לנשנש משהו.

ביקשתי את התפריט שנמצא על הדלפק.
המנה הבסיסית ביותר שיש שם זה פיתה עם סלט וחומוס.
לא רציתי לחכות יותר מדי זמן וקיבלתי את זה תוך 5 דקות.

מה להגיד? פיתה עם כף וחצי חומוס ושתי כפות סלט ירקות רגיל לגמרי.
אתם תוהים מה אני רוצה?
הפיתה הזו עלתה 18 שקלים!!!
לא פחות ולא יותר.
שאלתי אם אפשר לקבל עוד איזה סלט חצילים, או משהו אחר ונעניתי בשלילה מוחלטת.

ואני תוהה - איזה חוצפה יש למסעדה הזו.
זה לא שתפסתי מקום או ביקשתי שירות על המנה הזו שעולה במקסימום 2.5 שקלים וגם זה אם ממש אני הולך אתם "לחומרא"...

בקיצור כמו שכתבתי פה לא אחת ולא פעמים - לעתים החזירות של בעלי המסעדות מעבירה אותם על דעתם...

מנה פשוטה מאוד, מהירה ושלא תופסת מושב במסעדה - עולה במחיר לא הגיוני בעליל!!!
ולמי שתהה מה אנ יחושב שהתמחור הנכון למנה כזו - אז 10-12 שקלים נשמע לי הרב היותר הגיוני...

אני לא רוצה לולא מתכוון לשמוע עליהם יותר ובפעם הבאה- אני בטח לא אכנס לשם!!!

יום שני, 20 באפריל 2015

ביקורת מסעדה: רוקח 73

חיפשתי מקום שקט איכותי עם מקום חנייה לשיחה בצהרים עם חברה טובה.
היא הציעה את רוקח 73 ואני קפצתי על ההזדמנות.

אני חייב לציין שלפני שנים הייתי מגיע למקום בגלל שהיה שם פאב שהיה סוג של פיק-אפ בר.

המקום קיים כבר 4 שנים והפך את עורו למסעדה נחשבת של שף איל לביא.

מדובר במסעדת שף רצינית - חבל שעם הזמן - יש בה פחות סועדים כיון שלפי מה שאכלתי- מדובר במסעדה מצוינת ולא פחות ממעולה.

הקדמה קצרה:
אני מסוג האנשים שיודע תמיד מה הוא רוצה לאכול במסעדה - וזה מתחלק ל40% מעיון בתפריט ו60% מהבנה כללית של מהות המסעדה.
למה הכוונה?
אם אני נכנס מסעדת בשרים - אני לעולם לא אזמין שם דג. ולהפך.
קאפיש?
יותר מזה- נכנסתי למסעדה בסגנון של קפולסקי? שמספקת 495857839585 סוגים שונים של מנות שונות - כנראה שאצא משם מיד.
מסעדה שמספקת אוכל תאילנדי עם מנות פולניות - לטעמי - לא מכינה מנות טובות לא מהמטבח הזה ולא מהמטבח הזה.
ולכן ברוקח לקחתי לעצמי מנת ים ומנת בשר.
גם במסעדה הזו - שנחשבת לאיכותית- היה הבדל בין מנת הבשר למנת הים:

הגענו בצהרים.
חנייה חופשית חינם.


קיבלנו לחם גרעינים חם עם טפנד זיתים מצוין.
לראשונה דגמתי את הביסק סרטנים בשמנת וברנדי.
תשמעו...
באופן כללי, אין הרבה מקומות בישראל שמציעים ביסק סרטנים בכלל.
ולכן הזמנתי את המנה הזו שמבחינתי- היא אחת המנות הטובות ביותר שאכלתי בארץ.
נכון, כל מנה עם שמנת היא מנה מוצלחת. ואין פה הימור גדול למסעדה- ובכל זאת - אני מאוד אהבתי את המנה הזו.
ביסק סרטנים הוא מרק שמורכב מבשר סרטנים שהתפרק מהגוף של הסרטנים.
ופה הוא היה קרוב מאוד למושלם.
לעיקרית לקחתי שניצל וינאי - שעשוי מנתח כף עגל מטוגן בציפוי פירורי לחם פריכים, מוגש עם פירה, חרדל דיז'ון ומיונז לימונים.
מנה טובה מאוד.
קצת פחות טובה מהביסק אבל עדיין מנה מצוינת בפני עצמה.
הבשר היה חתוך דק ולא טוגן קשות.
חרדל הדיז'ון ומיונז הלימונים היה גם הוא מצוין.

העיסקית הזו שלא כללה שתיה קלה עלתה 85 שקלים והיתה שווה כל שקל.
השירות היה מהיר וקשוב.

אין ספק שאחזור לשם.
מומלצת בחום!!!

יום שלישי, 14 באפריל 2015

ביקורת טלוויזיה: הויקינגים העונה החדשה

העונה החדשה התחילה בסלואו מושן ומיד נכנסה לעניינים.
למעט המלך הוריק (שהוכה למוות) על ידי ראגנר לותברוק בפרק האחרון של העונה הקודמת, כולם נמצאים שם "ביג טיים".
ולא רק הדמויות האהובות מהעונות הקודמות אלא גם העלילות ועלילות המשנה התחילו בקול תרועה רמה.

רגנאר לודברוק, לאגרת'ה, ביורן, רולו, פלוקי, את'לסטן, סיגי, סאיד החוזה, הנסיכה אסלוג ושאר ההתפתחויות בעלילה - בנימה אישית - תענוג צרוף.
אז נכון - אין פה משפטי חכמה מהסוג של משחקי הכס, ואין עירום כל סצנה שנייה (כולל עירום גברי מלא) אבל בכל זאת סיפור האהבה בין ביורן לחברתו (המשרתת לשעבר), המתח המיני הבלתי פוסק בין ראגנר ללאגרת'ה עושים את הפרק הראשון להרבה יותר מזמין להצטרף למעקב אחרי הסדרה מאשר שאר הסדרות האחרות שמשודרות היום בYES.

השוני בין שתי הסדרות הוא שפה ברור מיהו הגיבור ומיהן דמויות המשנה, ובאופן כללי די ברור מי ימשיך לעונות הבאות אם יהיו ומי לא.
(בסדרה משחקי הכס- הדמויות מקבילות מבחינת החשיבות שלהן ולכן אין גיבור ראשי, ואין דמות שהמשך הקיום שלה בסדרה מובטח. אף אחד לא מוגן).

וכמובן, סצנת הקרב בסיום הפרק הראשון - הופכת את הסדרה הזו למדממת לא פחות מרומא, והרבה יותר אטרקטיבית מבחינתי, יש אקשן, יש דמויות עם אופי - נופים מדהימים - מה עוד צריך? (שידור בשעות נורמליות היה מסיים את הרשימה אבל נו טוף ...)

מומלץ בחום.

יום שני, 30 במרץ 2015

ביקורת סרט: הבן השביעי

בעת חופשת הפסח תרים ההורים אחר הפעלות לילדים - בתקווה למצוא כאלה שלא יפשטו את עורם וירוששו אותם כלכלית.
סרטים בקולנוע נחשבו בעבר לבילוי יומי וזמין (להצגות אחרי הצהרים אפילו קראו יומיות)...
כל זה השתנה.

הרשתות/יזמים פתחו מתחמי ענק של אולמות קולנוע עם מתחמי אוכל וקניות עצומים.
הסרטים עצמם הפכו להיות באיכות שמע דיגיטלית (אני לא יודע מה זה אומר בדיוק אבל אמורים לשמוע אותם טוב יותר..), וחלקם גם תלת ממד.
האלמנטים האלה גרמו לייקור משמעותי של כרטיסי הכניסה למצב שבו שני כרטיסי קולנוע יכולים לעלות 100 שקלים וזה עוד לפני כל דבר אחר. (שתייה כיבוד או חנייה...)

אתמול הלכתי לראות עם יורש העצר את הסרט הבן השביעי.
הסרט עצמו עלה כמעט 100 שקלים.
הכיבוד בסרט עוד 47 שקלים.
ושתי פיתות עם שווארמה + ענבים (בציפורה אקספרס) בסיומו עוד 77 שקלים.

תעשו את החשבון בעצמכם ותגידו לעצמכם אם זה משתלם...

הסרט עצמו היה איך להגיד את זה? די מעאפן.

הנה עלילת הסרט כפי שהועברה על ידי משרד היחסי ציבור:

עלילת הסרט מתרחשת במאה ה-18, בה קסמים מכשפות אבירים ואגדות היו חלק בלתי נפרד מחיי התושבים התמימים
הבן השביעי אינו שונה ואני חושב שראיתי סרט דומה לפני כמה שנים - דמיון מפתיע...
בסרט הזה הבן השביעי הוא הבן השביעי - ולא נקלקל את הסיפור אבל הוא לא מי שהוא חושב שהוא. 
לוחם שתיין ובעל ידע בכישוף ובייצורים בעלי כוחות על מיסטיים (ג'ף ברידג'ס), יוצא למסע לאתר את השוליה הבא שלו אחרי השקודם מת בנסיבות טרגיות.
הוא מוצא את הבן השביעי האחרון - תומאס (בן בארנס). 
תומאס לוקח את האתגר ומצטרף למאסטר שלו להילחם בכוחות הרשע. 
האתגר הגדול הראשון שלו מגיע כאשר מלקין הרעה (ג'וליאן מור) בורחת מהכלא, בזמן שמחנכו נמצא הרחק ותומאס נותר לבדו להילחם מול הכוחות הרעים.
הסרט כולל כמה סיפורי משנה אבל בסך הכל הוא לא איך נגיד את זה בעדינות? "מתרומם", לא משהו בקיצור- חפשו לכם סרטים אחרים.

יום ראשון, 29 במרץ 2015

נבחרת ישראל בכדורגל

מכירים את ההרגשה שיש לכל מי שממלא טופס לוטו?
עד ההגרלה הוא נמצא על גג העולם.
סוג של אופוריה.
כל מי שעשה את זה אי פעם יודע על מה אני מדבר ואין אחד בעולם שלא השתתף באיזשהיא הגרלה כלשהיא...

כמובן שעם תוצאות ההגרלה - מגיע מפח הנפש.
והוא הוא - העניין המפתיע בכל הסיפור הזה של ההגרלות.
הרי לכולם ברור שהסיכוי לזכות - אפסי ואולי אפילו פחות מזה.
אז מה הקטע? ההרגשה של אולי אולי אולי זה יהיה אני הפעם?
אנשים ממלאים שנים את הטפסים האלה ולא זוכים כמעט בכלום.
אז למה הם ממשיכים עם זה? בגלל ההרגשה שממלאת אותם עד ההגרלה עצמה.

נבחרת ישראל בכדורגל קצת דומה לזה.
הסיכוי שיצא משהו מחבורת הבטלנים ויושבי בתי הקפה שקוראים לעצמם כדורגלנים - פחות מזכייה בהגרלות הלוטו.
וזה למה? 
מדובר בחבורת צעירים שחושבת שבכל פעם שיוצאת להם מסירה בינונית- הם מתאימים לליגות האירופאיות...
גם השדרנים הטיפשים שמשדרים ומפרשנים את המשחקים חושבים שיש לנו "קבוצה שיכולה לעשות את זה"...

אז הנה אני אגלה את מה שכולם יודעים ולמרות בכל חולמים בכל שנה מחדש על "קמפיין חלומי":
השחקנים הישראלים הם:
1. עצלנים
2. חמדנים.
3. אגואיסטים.
4. נרפים.
5. ובמילה אחת: כלומניקים.
זה תמיד היה ככה, ותמיד יהיה ככה.

ערן זהבי יצליח לכבוש רק נגד שחקנים ישראלים.
ביברס נתכו, רפאלוב, ניר ביטון ושאר הליגיונרים (שם מטופש לחבורת מטופשים), יכולים להצליח רק כשיש לידם שחקנים רציניים, כלומר, אירופאים.
ברגע שהם מגיעים לארץ - הם מתהפכים וחוזרים לשחק כמו שאר הלבנטינים שלא הצליחו למצוא חוזה בקבוצה אירופאית מכובדת...

בקיצור- אין מה לצפות מחבורת השחקשים האלה שמתאימים לליגות האירופאיות רק ברמת השכר שלהם.
ברמת היכולת הם מתאימים לליגה הרביעית באלבניה.



יום חמישי, 26 במרץ 2015

ביקורת טלוויזיה: הויקינגים


הויקינגים היא דרמה היסטורית קנדית-אירית שנוצרה ונכתבה על ידי מייקל הירסט עבור ערוץ ההיסטוריה. 
הפרק הראשון שודר ב-3 במרץ 2013 בארצות הברית ובקנדה.
הסדרה צולמה באירלנד בהשראת הסיפורים על הויקינג רגנאר לודברוק, אחד מגיבורי התרבות הנורדית הנודעים ביותר. 
הסדרה מגוללת את סיפורו של רגנאר, כחקלאי ויקינגי חלוצי, והראשון שהעז לפשוט על חופי של אנגליה לצדם של לוחמים נוספים כגון אחיו, רולו, חברו פלוקי (שאת שמו כל פעם קשה לי לזכור) ואשתו הלוחמת לאגרת'ה.

       קתרין ויניק - לאגרת'ה, אשתו של רגנאר
רשימת השחקנים:
טראוויס פימל - רגנאר לודברוק
קתרין ויניק - לאגרת'ה, אשתו של רגנאר
נייתן או'טול - ביורן, בנם של רגנאר ולאגרת'ה
קלייב סטאנדן - רולו, אחיו של רגנאר
גוסטב סקארסקו - פלוקי, בונה הספינות וחברו של רגנאר
ג'ורג' בלאגדן - את'לסטן, הכומר האנגלי שנשבה על ידי רגנאר
ג'סלין גילסיג - סיגי, אשתו של המושל ארל הארלדסון
ג'ון קוונה - סאיד (קסם שאמאני)| החוזה
דונאל לוג - הוריק הראשון, מלך דנמרק| המלך הוריק
אליסה סאת'רלנד - הנסיכה אסלוג

הסידרה עצמה משוחקת לטעמי בצורה מצויינת.
העלילה מציגה את הווי חייהם של הויקינגים שהחלו בפלישות שלהם לאנגליה וההתלבטות של המנהיגים שלהם באם להמשיך לפלוש ולאסוף שלל מול הרעיון של רגנאר לודברוק להתיישב באדמה הטובה שמצאו באנגליה ובכך להמנע ממלמחות על אדמות הנורדיות המוגבלות.

אני חייב לציין שמדובר בסידרה עקובה מדם שלא מתאימה לצפיית ילדים כיון שכמות הצבע באדום בה שנשפך כמים לאדמה.
ועוד עניין ראוי לציון הוא העובדה שהסידרה הופקה עבור ערוץ ההסטוריה.
אמנם יש שם כמה אי דיוקים וההיסטוריונים די חלוקים על כך, ובכל זאת - סידרה מושקעת כל כך בערוצי בידור? אני חושב שזה לבד שווה את העניין.

לטעמי - סידרה מצויינת.

לאתר הסידרה
http://www.history.com/shows/vikings

יום שני, 23 במרץ 2015

ביקורת מסעדה: פונדק איילון - מול בי"ח בילינסון - פ"ת

לפני שנים נהגתי לאכול במסעדה.
מדובר במסעדה וותיקה, בעצם סטקיה וותיקה שמגישה בכל יום סטייקים מצוינים.
בעקבות מחלה של זוגתי שהיתי באזור כמה ימים, וניצלתי את ההזדמנות לבדוק את המסעדה שוב.
לשמחתי המסעדה הזו ובכלל הרשת הזו שומרת על הגחלת ועל הרמה בלי ליפול בשום דבר.
יצא לי לאכול שם כמה פעמים ובכל פעם דגמתי אופציות אחרות:
פעם אחת ישבתי על הבר והזמנתי סטייק בפיתה.
מיד לאחר ההתמקמות שלי קיבלתי צלוחית ובה זיתים סורים דפוקים ומלפפונים חמוצים. אמנם המלפפונים היו תעשייתיים משהו אבל הזיתים היו מעולים.


הסטייק שהגיע אחרי כמה דקות היה לא פחות ממצוין.
הסלטים שליוו את הפיתה - גם הם היו טובים מאוד.
המחיר סביר +- 50 שקלים לסטייק בפיתה.

המקום באופן כללי נקי מאוד, המלצרים יעילים ונחמדים מאוד, ובפוסט הבא אכתוב על ארוחה ליד השולחן שערכתי שם.

מומלץ בחום.